<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף יא.</h2>
אשה שקבעה לה וסת ע"י קפיצה, כגון שהיתה רואה בכל כ' יום או בכל ל' יום ע"י קפיצה, אין חוששין לוסתה אא"כ היתה קופצת בעת וסתה, שהקפיצה והעת גורמים לה לראות. קפצה פעם א' בסוף כ' או בסוף ל' וראתה, וכן קפצה בפעם ב' באותו העת וראתה, ובפעם ג' ראתה באותו העת בלא קפיצה, הר"ז קבעה לה וסת לראות באותו העת אפילו בלא קפיצה, שהרי לא הקפיצה גורמת לה אלא העת גורם לה, כמו שמבואר בפרק ראשון.
<h2>דף יא:</h2>
אפילו לא יצא דם הנדה לחוץ, אלא פירש מן החדר שהוא מקור הדמים ויצא לפרוזדור, הרי היא טמאה, כמו שיתבאר בפ' יוצא דופן. לפיכך תקנו חכמים לאשה שתהיה בודקת את עצמה שחרית וערבית, שמא יוצא דם נידותה בפרוזדור ולא הרגישה. ובכל מקום שנמצא דם בפרוזדור חוששין עליו לדם טמא ואסורה לבעלה, כמבואר בקונטרס הראיות בפ' שלפנינו. בד"א באשה העסוקה בטהרות ובזמן שהיתה טהרה נוהגת בישראל, ומתוך שצריכה בדיקה לטהרות צריכה בדיקה לבעלה, [אבל בזמן הזה] בין יש לה וסת קבוע בין אין לה וסת קבוע, שכל אשה טהורה הרי היא בחזקת טהרה לבעלה. ואפילו בעל נפש אינו ראוי להחמיר על עצמו בכך, שאם חושש לטומאה לבו נוקפו ופורש מבעילת מצוה שמא תראה בתוך ביאתה. ואפילו חכמי התלמוד שהיו בעלי נפש ואנשי המעשה כשהיו באין מבית המדרש לעירם לא היו מצריכין נשותיהם בדיקה הואיל והניחום בחזקת טהרה. וכן החמרים והפועלים הבאים מן הדרך אצל נשותיהן, הרי הן להן בחזקת טהרה ואינן צריכות בדיקה. בד"א כשהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני. עברו עליה ל' יום לעונת ראיתה, אע"פ שהניחה בחזקת טהרה אסורה לשמש עד שתבדוק, שסתם נשים רואות בסוף שלשים לראיתן, כמו שמבואר בפ' שלפנינו.
<h2>דף יג.</h2>
כל יד המרבה לבדוק בנשים משובחת. ובאשה העסוקה בטהרות, כמו שביארנו [בפ"ק]. והיד המרבה לבדוק באנשים תיקצץ, שכשהוא נוגע באמתו לבדוק על קירויו חוששין שמא יתחמם במשמוש ידו ויוציא שכבת זרע לבטלה, והתורה אמרה [שמות כ'] לא תנאף, ודרשו חכמים לא תהיה נואף בין ביד בין ברגל. וכך היו עושין אנשי דור המבול, שנאמר בהן [בראשית ו'] כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, ואם בא לבדוק קירויו בצרור או בדבר קשה בודק. כל האוחז באמה מעטרה ולמטה ומשתין מים, כאלו מביא מבול לעולם. ואם אוחז מעטרה ולמעלה עד הגוף, מותר. המשתין מים יעמוד במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח, או אוחז באמתו מן העטרה ולמעלה, כדי שיהיו המים הולכין למרחוק שלא יהיו ניצוצות ניתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא שמוציא לעז על בניו שהן ממזרין.
<h2>דף יג:</h2>
כל המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי, מפני שמגרה יצה"ר בעצמו ונמצא משומד, שכך אומנתו של יצה"ר, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שא"ל עבוד ע"ז. וכל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. הגרים והנושאים תינוקות שאינן ראויות לפו"ר מעכבין ביאת המשיח, לפי שהגרים קשים לישראל כספחת, שנאמר [ישעיה י"ד] ונספחו על בית יעקב. אסור לאדם לעשות מכנסים צרים שאברו מתחמם בהם ושמא יוציא ש"ז לבטלה.
החרשת והשוטה ושנטרפה דעתה שאינן יודעות לבדוק עצמן, אחרים בודקות אותן.
<h2>דף יד.</h2>
רוכבי גמלים כולם רשעים, שהם רוכבים בפיסוק רגלים ומתחמם אברם בבשר הגמל או במרדעת הרך, ופעמים מוציא שז"ל. רוכבי חמורים יש מהם רשעים, שרוכבים בפיסוק רגלים על גבי בשר החמור, ויש מהם צדיקים, שרוכבין על גבי אוכף קשה, או שרוכבים כנשים בלא פיסוק רגלים. הספנים כולם צדיקים, שהם הולכין במקום סכנה ואימת שמים עליהם. יש מגדולי החכמים שהיה מקלל מי שהוא שוכב על עורפו, שהוא יתחמם ויתקשה במשמוש הבגד שעליו. ואם היה מטה מעט על צידו מותר.
אשה שבדקה עצמה בעד הבדוק שהוא נקי וטחתו והדביקתהו בין ירכותיה, ולמחר נמצא עליו דם, הרי זו טמאה בודאי, שאין תולין דם זה בידינו, אלא מגופה היא שקינחה בו. קינחה בעד שאינו בדוק והניחתו בקופסא ולמחר נמצא עליו דם, אין אומרים דם זה מתחלה היה בעד הואיל ולא היה בדוק, אלא חוששין שמא מן הקינוח הוא ומגופה יצא וטמאה מספק, והוא שהיה בו כגריס ועוד.
<h2>דף טו.</h2>
אשה שיש לה וסת קבוע, שהיא רואה בכל יום או בכל כ' לפי מה שהיה מנהגה, עד שלא הגיע עת וסתה אינה צריכה לבדוק, הגיע עת וסתה אסורה לשמש עד שתבדוק, שהרי אפילו (על) [עם] בדיקה אסורה לשמש בעונת וסתה, כמו שיתבאר לפנינו בפ' האשה. עברה וסתה ולא בדקה, ואח"כ בדקה ומצאה עצמה שהיא טהורה, הרי היא טהורה, ואין חוששין שמא ראתה בשעת וסתה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו. אשה שיש לה וסת קבוע, ויצא בעלה בדרך והניחה בחזקת טהורה ונשתהא עד כדי שיעברו ימי טומאתה ויגיעו עוד ימי טהרתה, הרי זו בחזקת טהרה, אין צריך לשואלה, ומותר לו לבוא עליה אפילו אם היא ישנה הואיל והניחה בחזקת טהרה, ספק ראתה ספק לא ראתה, ואת"ל ראתה שמא נטהרה וטבלה. וגם זה מבואר בפ' שלפנינו.
<h2>דף טז:</h2>
דבר שנאוי הוא לת"ח הרגיל בבית המשתאות, ואפילו כשהולך בסעודת מצוה אל ירבה שם דברים. ואל יכעס, שנראה כדרך שכרות. וכן אין ראוי לת"ח להושיב ישיבתו במרומי קריה, שנראה דרך גסות, ועוד שמפסיקין אותו עוברי דרכים. וכן דבר שנאוי הוא שיכנס אדם בביתו פתאום, ואצ"ל לבית חבירו. וכן המשמש מטתו ערום, והמשמש מטתו לפני כל חי.
<h2>דף יז.</h2>
אסור לאדם שישמש מטתו ביום או לאור הנר, שמא יראה באשתו דבר ערוה ויתגנה בעיניו. ואם היה בית אפל מותר לשמש אפילו ביום. ות"ח מאפל בטליתו ומותר.
אין בודקין לא בעד אדום ולא בעד שחור ולא בבגדי פשתן, אלא בפקולין ובצמר נקי ורך ובבגדי פשתן הישנים. וכל זה בפ' שלפנינו.
<h2>דף יט.</h2>
הלכה, חמשה דמים טמאים באשה, האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי [אדמה] וכמזג. איזהו אדום, כדם המכה, והוא כדם הקזה. שחור, והוא ששחור כדיו. קרן כרכום, זה הברור שבו, והן העלים האמצעים כשהן מחוברין בגושיהן. וכמימי אדמה, זו היא אדמה אדומה הידועה להם, ומציף עליה מים כקליפת השום ונראים המים אדומים. וכמזג, זהו יין השרוני, שהוא מזוג שני חלקי מים ואחד יין. וכל אלו המראות הן דמים, שנאמר [ויקרא כ'] והיא גלתה את מקור דמיה, הרבה מיני דמים, וכולן יש בהם אדמומית, שסתם דם אדום הוא, ואף השחור אדום הוא אלא שלקה. וכל אלה המראות הנזכרים, אם היה הדם דומה להם או עמוק מהם טמא, אבל אם היה דיהא מהן טהור. דם הירוק טהור, שאינו בכלל דם. וכן אם היה דומה למימי תלתן או למימי בשר צלי טהור, שאין בו אדמימות דם ואינו נקרא דם.
<h2>דף כ:</h2>
חכמי התלמוד היו מדקדקין בחמשה מראות דמים הללו שביארנו בש"ס, לראות אם הוא עמוק מכן או דיהא מכן, ומי שלא היתה בו חכמה יתירה לא היה סומך על דעתו להבחין בין טמא לטהור, ומגדולי חכמי התלמוד היו פורשין מלראות הדמים והיו מטמאין הכל, כל שכן בזמן הזה שאף הגדולים שבנו לא הגיעו לחכמת תלמידיהם, וראוי לנו לטמאות כל הדמים. וראיתי שרבינו משה [רמב"ן פ"ג ה"ד] מטהר הדם הירוק אפילו בזמן הזה, ויתכן הדבר שהירוק אינו דומה להם כל עיקר, ואין אדם עשוי לטעות בו. וכך יש לאמר במראות לבנים שהאשה פולטת אותם ואינם דומים להם כל עיקר, אבל אם יש בו מראה אדמימות צריך אדם להזהר בו שמא יהיה אחד ממראות הטמאין.
<h2>דף כא.</h2>
המפלת חתיכה אע"פ שאין עמה דם טמאה, שא"א לפתיחת קבר בלא דם והרי היא כרואה דם וטמאה משום נדה, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, וכן המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומין טמאה משום נדה, שא"א לפתיחת הקבר בלא דם, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף כא:</h2>
ראתה דם בשפופרת, כגון שהכניסה קנה חלול באותו מקום וכשנעקר הדם מן המקור לא נגע בבשרה אלא יצא דרך הקנה, הרי זו טהורה, שנאמר [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, ולא דרך שפופרת, כמו שמבואר למעלה בפרק המפלת [כ"א ע"ב].
<h2>דף כג:</h2>
הלכה, המפלת כמין בהמה חיה ועוף בין טמאין בין טהורין, אם אין להם צורת אדם אין זו (ע"י) טמאה משום לידה, אלא דמונין לה כשאר נדה לפי שא"א לפתיחת קבר בלא דם כמו שבארנו. היה גופן דומה לבהמה חיה ועוף ומקצת יצירתן דומה לאדם, הרי הן כולד והרי היא טמאה לידה, ואם היה נפל זה נקיבה הרי היא טמאה י"ד יום כיולדת נקבה. איזהו מקצת צורתן, המצח והעין האחד והלסת האחד וגם הזקן, ואע"פ שהעין השני (וגם העין) והלסת וגם הזקן שבצידו השני אינו דומה לאדם, הואיל וצידו האחד דומה לצורת אדם הרי היא כיולדת אדם. וצריך שיהיה כל צד האחד של צורת הפנים דומה לצורת האדם, חוץ מן האוזן, שאין האוזן מעכב בצורה, כמבואר בקונטרס הראיות. נברא בעין א' וירך א' באמצע, אין אמו טמאה לידה, שאינו דומה לאדם. מן הצד, אמו טמאה לידה, שכן דרך האדם להיות הירך והעין שלו מן הצד. המפלת גוף אטום אינה טמאה משום לידה. איזהו גוף אטום, כל שיש בו חסרון כדי שינטל מן החי וימות, כגון שהיתה רגלו א' חסירה מן הארכובה ולמעלה. כן אם היה הושט שלו נקוב שכיוצא בו טריפה, וכל שכן אם היה הושט שלו אטום. וכן אם היתה גולגלתו אטומה, שהיא כמין סתומה, או חסירה כאלו אינה. וכן אם היו פניו טוחות שאין יצירה ניכרת בהם. ורבינו משה [ע' רמב"ם פ"י הי"א] אמר שאם היה הושט שלו נקוב אמו טמאה לידה, ואין שיטת התלמוד כדבריו, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף כד.</h2>
המפלת כמין ענפי הדקל שהיה מלמטה בלא צורה וידיו ורגליו על כתיפיו, כדרך הדקל שענפיו מתפצלין והולכין בראשו, הרי זו טהורה מלידה. הפילה ולד די"ל ב' גבין וב' שדראות, הרי הוא כגוף אטום ואין אמו טמאה לידה.
<h2>דף כד:</h2>
המפלת דמות לילית שהוא כמין לילית שיש לה כנפים, הרי היא טמאה לידה. הפילה דמות נחש, יש אומרים שהיא טמאה לידה, ולי נראה שאינה טמאה לידה, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף כה:</h2>
המפלת שפיר שהוא עור הולד, בין שהוא מלא עכור בין שהוא מלא משקה צלול, חוששין עליו שמא ולד היה ונימוח, והתורה אמרה [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה זכר, אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה הרי היא טמאה לידה. וחוששין שמא נקבה היתה וטמאה לידה. בד"א כשהפילה אחר מ' יום לטבילתה, אבל אם הפילה בתוך מ' יום לטבילתה, ואפילו ביום ארבעים, אין חוששין לולד ואינה טמאה לידה, שאין יצירת הולד נגמרת בפחות מארבעים יום שלימים. ואע"פ שעברו עליו יותר מארבעים יום, אין מחזיקין אותו ולד ברור לענין ימי טוהר עד שישעיר, שיהא צורת הולד ניכרת יפה ויביא שער בראשו.
ילדה תאומים והאחד מהן הוא דומה לסנדל שלם שאין לו צורה, אע"פ שהשלם הוא זכר חוששין שמא סנדל הוא נקבה וטמאה עד י"ד. ואע"פ שהסנדל אין לו צורת פנים ודומה לגוף אטום, הואיל והיה עמו ולד אחר אומרים זה הסנדל ולד שלם נוצר אלא שהולד שעמו דחקו ופוחת צורתו.
<h2>דף כו.</h2>
המפלת שליא הרי היא טמאה לידה, חוששין שמא ולד יש בה. ואין הכהנים רשאין ליכנס לבית שהשליא בתוכו, שהולד שבתוכו מטמא באהל כמו המת. ואם טלטלו אותו ממקום למקום, כבר נתערב מיחוי הולד ברוב הדמים והליחות שבתוכה ובטל ברוב ואינו מטמא. אבל השפיר הוא עור הולד עצמו ואין בו תערובות דבר אחר. השליא, ראשה האחת דומה לחוט של ערב שהוא עב מן השתי, וסופה דומה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת, ואין אורכה פחות מטפח. היתה פחותה מטפח, אין זו שליא ואין חוששין בה לולד.
<h2>דף כו:</h2>
הפילה נפל ואח"כ הפילה שליא, כל ג' הימים הראשונים תולין את השליא בנפל ואין חוששין לולד אחר, ואין מונין לה ימי לידתה אלא משעה שהפילה הנפל. אחר ג' ימים, אין תולין את השליא בנפל הראשון, אלא אומרים שמא ולד אחר הוא, ומונין לה ימי לידתה עד י"ד יום ללידת השליא. ילדה ולד בן קיימא, אפילו הפילה שליא אחר עשרה ימים אין חוששין לולד אחר, אלא תולין שליא זו בולד הראשון. ומעשה היה ותלו את השליא בולד עד עשרים ושלשה ימים. יצאת השליא לפני הולד, אין תולין השליא באותו הולד, שאין דרך השליא לצאת לפני הולד, אלא ולד אחר יש בשליא, ואע"פ שהולד יצא אחר השליא הוא זכר חוששין שמא יש בשליא ולד נקבה וטמאה עד י"ד. המפלת כמין בהמה וחיה ועוף ושליא עמהן, בזמן שקשורה בהן אין חוששין לולד אחר שזו השליא מהן היא, ואם אינה קשורה בהן חוששין לולד אחר, ואע"פ שאינה טמאה לידה משום בהמה חיה ועוף הרי היא טמאה לידה משום ולד של שליא.
<h2>דף כח.</h2>
המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה שיש להן חיתוך אצבעות, הרי היא טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו, שאין רוב הנשים יולדות גוף אטום. ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, שמא הרחיקה לידתה ויצא רוב הולד מחוי יש הרבה ימים ולא הרגישה בו וכבר עברו ימי טוהר שלה. הוציא העובר את ידו והחזירה, הרי היא טמאה מעת שהוציא ידו. וטומאה זו מדברי סופרים הוא, אבל מה"ת אינו כילוד עד שיוציא רובו, ואין נותנין לה ימי טוהר אלא אחר ימי לידתה שמונים לה ביציאת רובו.
הלכה, המפלת טומטום או אנדרוגנוס הר"ז ספק זכר ספק נקבה, וטמאה י"ד כיולדת נקבה, ואין לה ימי טוהר אלא מארבעה עשר יום עד מ' שמא זכר הוא. וכן אם הפילה טומטום וזכר או אנדרוגנוס וזכר, נותנין עליה חומר זכר וחומר נקבה. הפילה טומטום ונקבה או אנדרוגנוס ונקבה, הרי היא כיולדת נקבה בלבד. נפל שיצא מחותך או מסורס, אע"פ שהוציא ראשו אינו כילוד עד שיצא רובו. ואם היה בן קיימא, משיצא רוב ראשו הרי הוא כילוד אע"פ שלא יצא רובו. איזה רוב ראשו, משתצא פדחתו.
<h2>דף כט.</h2>
אשה שעברה בנהר והפילה תוך הנהר ולא ראתה מה הפילה, הרי זו בחזקת שהפילה ולד, הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מפילות. בד"א כשהוחזקה מעוברת, אבל אם לא הוחזקה מעוברת חוששין שמא אינו ולד, ואין נותנין לה ימי טוהר מספק, כמו שביארנו שאין מחזיקין אותו ולד ברור עד שישעיר.
<h2>דף ל.</h2>
מעוברת שהפילה ואינה יודעת מה הפילה אם זכר אם נקבה, הרי זו נותנין עליה חומרי זכר וחומרי נקבה, שהיא טמאה י"ד יום אע"פ שאינה רואה כתם כדין יולדת נקבה, ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד מ' יום כדין יולדת זכר, ואין לה ימי טוהר מספק אלא כ"ו יום שהן מארבעה עשר יום עד סוף ארבעים. וכבר ביארנו שאינה מותרת לבעלה בזמן הזה עד שיהיו לה ז' נקיים או בימי לידתה או אחר ימי לידתה. והיושבת על דם טוהר אסורה לשמש עונה א', כמו שמבואר בפרק ערבי פסחים [פסחים קי"ב ע"ב], והוא ליל מ' וא' לזכר וליל פ' וא' לנקבה, ואע"פ שלא ראתה. ומיכן ואילך אם לא ראתה מותרת לשמש. וכן הוא בספר התרומה [פ"י ס"ג].
<h2>דף לא:</h2>
בנות כותים נדות מעריסתן, לפי שדרשו חכמים ואשה כי תהיה זבה [ויקרא ט"ו], אין לי אלא אשה, תינוקת בת יום אחד שראתה דם נדות מניין שהיא טמאה משום נדה, ת"ל ואשה, והכותים אין להם מדרש חכמים, לפיכך חשו חכמים על בנותיהם שמא הן נדות ואינן נזהרות בדבר. וכן בנות הצדוקין, סתמן הן כבנות הכותים. ואם פירשו מדרכי אבותיהן ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראל גמורים. וכבר בארנו דין הצדוקים והכותים בהלכות שחיטה פרק א'.
<h2>דף לב.</h2>
אין תרומת חו"ל וחלת חו"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה מגופו, כגון בעל קרי והנדה, ואם טבלו לטומאתן הרי הן מותרין בהן, ובנגיעה מותרין בהן אע"פ שלא טבלו. הסיכה הרי היא כמו אכילה ושתיה, שנאמר [תהלים ק"ט] ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ומי שטומאה יוצאה מגופו אסור לסוך שמן של תרומה חוצה לארץ עד שיטבול.
<h2>דף לב:</h2>
וכן הזכר אפילו בן יום אחד מיטמא בזיבה. ואם ראה ראיה אחת טמא טומאת ערב כבעל קרי, ואם ראה שתי ראיות בין ביום אחד בין בשני ימים צריך לספור ז' נקיים וטובל ביום ז' כזבה, בין אם היה גדול בין אם היה קטן. הזב טעון טבילה במים חיים, כגון במי מעיין. והזבה טובלת אפילו במי מקוה או בים.
<h2>דף לג.</h2>
האשה ששימשה ופלטה שכבת זרע עד שלשה ימים שלימים שכל יום הוא עשרים וארבעה שעות, הרי היא טמאה כבעל קרי. ואם פלטה לאחר ג' ימים כבר יהא מסרחת אותה הטיפה ואינה נחשבת כשכבת זרע והרי היא טהורה, כמו שמבואר במסכתא שבת פרק ר"ע [פ"ו ע"ב]. אשה שטהרה מזובה והיתה סופרת ז' נקיים ופלטה ש"ז בתוך ג' ימים ששימשה, הר"ז סותרת אותו היום, ואין אותו היום עולה למנין ז' נקיים, וכן מבואר בפרק שלמעלה [ל"ג ע"ב]. בזמן הזה שכל הנדות ספק זבות הן וצריכות לספור ז' נקיים, כתב בספר התרומה [פ"ח ס"א] שאם ראה האשה דם אחר ששימשה ולמחר טהרה מדמה ורוצה לספור ז' נקיים, אין לה לספור אלא מיום ה' לשימושה, שעד ד' ימים חוששין שמא תפלוט בכל יום ויום והרי היא פולטת בתוך ג' ימים שלימים, שאם שימשה בחצי יום ראשון, עד חצי יום ד' הן שלשה שלימין ואינה יכולה לספור אלא מיום ה' ואילך, אך אם תקנח אותו מקום יפה יפה או תדיח בחמין. ונראה בעיני שלא אמרו הפולטת סותרת ז' נקיים אלא לטהרות, אבל להתירה לבעלה אינה סותרת, שהרי אין הפולטת טמאה לבעלה כל עיקר, ואפילו בשעת פליטתה מותרת לשמש, ואינה טמאה אלא לטהרות ואין חוששין לפולטת בזמן הזה כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף לה:</h2>
זוב דומה למי בצק של שעורים, והוא דיהא, שאינו קשור ודומה ללובן ביצה המוזרת. שכבת זרע היא קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת. זוב בא מבשר מת, שכבת זרע בא מבשר חי.
<h2>דף לו.</h2>
היולדת זכר טמאה ז' ימים, שנאמר [ויקרא י"ב] כימי נדת דותה תטמא, ואפילו לא ראתה דם כל עיקר. בלילי שמיני טובלת ומותרת לבעלה. ואפילו אם היא רואה דם, טהור הוא עד מ' יום ללידתה, שנאמר [שם] ול"ג ימים תשב בדמי טהרה. ואפילו אם היתה שופעת ורואה דם מתוך ז' לאחר ז', עד שבעה הוא טמא לאחר שבעה הוא טהור, שאע"פ שהכל ממעין אחד הוא התורה טמאתו עד ז' וטהרתו לאחר ז', כמו שמבואר בפרק שלפנינו. ראתה אחר מ' ללידתה שהוא אחר ל"ג ימים לימי טהרתה הרי היא טמאה. ואפילו היתה שופעת ורואה מתוך מ' לאחר מ', תוך מ' טהורה לאחר מ' טמאה. היולדת נקבה טמאה י"ד יום, שנאמר [שם] ואם נקבה תלד וטמאה שבועיים. וכל דם שרואה מי"ד עד פ' יום ללידתה הוא דם טוהר, ומותרת לבעלה, שנאמר [שם] וס' יום וששת ימים תשב בדמי טהרה. היתה יולדת בזוב, כגון שהיא בעת זבה שצריכה ז' נקיים וקודם שספרה ז' נקיים ילדה, הרי זו זבה, ואין לה דם טוהר כל עיקר עד שיהא לה שבעה נקיים. ספרה לה ז' נקיים אחר לידתה, הרי היא מותרת לבעלה אחר ימי טומאת לידתה שהן ז' לזכר וי"ד לנקבה. ואם לא ראתה דם לאותם הימים עולין לה לספירת ז' נקיים, כמו שמבואר לפנים בפ' בא סימן. בזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות ז' נקיים, הרי כל יולדת היא כיולדת בזוב, ואע"פ שעברו עליה ימי לידתה אסורה לשמש עד שיהיה לה ז' נקיים או בימי לידתה או אחר לידתה. ספרה לה ז' נקיים ועברו עליה ימי לידתה שהן ז' לזכר וי"ד לנקבה, מותרת לבעלה, ואע"פ שרואה דם דם טוהר הוא עד מ' לזכר ועד פ' לנקבה. וכן ביאר המורה בהלכות נדה שחיבר [ספר הפרדס פ"ט ס"א]. ובספר התרומה [פ"י ס"ד] מבאר שאם ספרה ז' נקיים, אע"פ שראתה אחר כך בימי טוהר עד שלא טבלה אינה סותרת ספירתה, אלא טובלת אחר שראתה ומותרת לבעלה. ויש מקומות שנהגו שלא להתיר בזמן הזה דם טוהר כל עיקר, אלא הרי [הוא] כדם טמא, וצריכה לישב עליו ז' נקיים ואפילו על דם שרואה בימי טוהר.
<h2>דף לו:</h2>
המקשה ללדת וראת דם בקישויה באותן י"א יום שראויה להיות בהן זבה, אע"פ שראתה בהן ג' ימים רצופין הרי היא טהורה, שאין האשה נקבעת זבה בדם שהיא רואה מחמת קישוי לידה, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים וגו', דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. והוא שיהיה הולד בן קיימא, אבל אם היה נפל, אין תורת קישוי לנפלים. אפילו היתה מקשה י"ד יום קודם ללידתה, תולין כל אותו קישוי מחמת ולד ואינה נקבעת זבה באותו הקישוי. והוא שלא שפת מאותו קישוי עד שילדה, אבל שפת מאותו קישוי לילה ויום, כלילי שבת ויומו שהלילה קודם ליום, אין תולין אותו הקישוי שלפני השופי מחמת לידה, והאשה נקבעת בו זבה אם ראתה ג' ימים רצופין באותן אחד עשר ימים שהן ימי זיבה. בין ששפת מצער הקישוי ולא שפת מן הדם בין ששפת מן הצער ומן הדם, הרי זו טמאה ע"י קישוי שלפני השופי. אפילו ראתה ב' ימים בקושי ויום ג' היה בשופי כלילי שבת ויומו, וראתה בו ואח"כ ילדה, הרי זו יולדת בזוב וצריכה ז' נקיים. היתה מקשה וראתה דם בקושי בימי נדה עד שלא יכנסו י"א יום שהן ימי זיבה, הרי זו טמאה משום נדה ואע"פ שלא שפת כל עיקר, שאין קישוי לידה נטהר אלא בימי זיבה ולא בימי נדה.
<h2>דף לז.</h2>
אשה שטהרה מזובה והיתה סופרת ז' נקיים ובתוך ז' נקיים קשתה ללדת וראתה דם, אין דם הקישוי סותר ספירתה, אלא אחר שתלד ותפסוק הדם משלמת ז' נקיים עם הימים שספרה קודם לכן. כבר ביארנו [פ"ק] שאין הנשים בקיאות בזה"ז לדעת מתי הן ימי זיבה ומתי הן ימי נדה, ולפיכך מחמירות לישב על כל דם שהן רואות ז' נקיים, וכל יולדת הרי היא כיולדת בזוב שמא הוקבעה זבה קודם קישויה, וצריכה לספור ז' נקיים אחר שיופסקו דמיה. ואפילו פסקו בימי לידתה שהן ז' לזכר וי"ד לנקבה, לפי שימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז'.
<h2>דף לח:</h2>
יולדת תאומים שילדה נקבה לז' חדשים ונשתהא הולד בתוך מעיה ונולד לט' חדשים, והרי היא יולדת הולד השני בתוך שמנים יום של נקבה שהן ימי טוהר, כל הדמים שהיא רואה קודם שיצא הולד השני הרי הן ימי טוהר ומותרת לבעלה, אבל הדמים שרואה אחר לידת השני הרי הן טמאין, שהיא טמאה לידה מפני הולד השני, ונותנין לה עוד על הלידה השניה ימי טומאה וימי טוהר כדין כל יולדת. ומעשה היה בשני גדולי הדור יהודא וחזקיה בני ר' חייא שנולדו תאומים ונשתהו אחד אחר חבירו ג' חדשים, שהראשון נגמרה צורתו בתחלת ז' חדשים והאחר נגמרה צורתו לסוף ט' חדשים, וזה מבואר בפרק שלמעלה [כ"ז ע"א]. ואף לדברי האומר יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין, היולדת לז' יולדת למקוטעין.
<h2>דף לט:</h2>
האשה קובעת לה וסת בין בימי נדותה שהיא רואה בהן בין בימי זיבתה שהיא רואה בהן. כיצד, ראתה פעם ראשונה בסוף ל' לראיה, וכן בפעם שניה וכן בפעם ג'. אבל הקדימה בפעם ג' לראות כמו ד' או ה' ימים קודם ליום הל', הרי זו קובעת לה וסת ביום ל' אע"פ שהיא ביום ל' בתוך ז' ימי נדותה, כמבואר בקונטרס הראיות בסוף פרק בנות כותים, וכך היא שם שיטת התלמוד. וכן בימי זיבתה, כגון שהקדימה לראות בפעם הג' בסוף כ' יום והיא תחלת נדה ועוד ראתה (וכן בימי זיבתה כגון שהקדימה לראות בפעם הג' בסוף כ' יום) [ביום ל' שהוא עשרה ימים לאחר שראתה ביום כ' וראיה זו היא בימי] זיבה, הרי זו קובעת לה וסת ביום ל' אע"פ שהיא בימי זיבה. אבל אין אשה קובעת לה וסת מימי[ם] שראויה להיות בהן זבה ולא הוקבעה זבה בהן, כגון שבפעם ג' ראתה בסוף כ' ולא ראתה בכ"ח בכ"ט אלא ביום ל' בלבד שהיא בימי זיבה ולא הוקבעה זבה, לפי שימי זיבה בחזקת טהרה הן ואין האשה קובעת בהן וסת. וכ"ז מבואר בפרק בנות כותים [ל"ט ע"ב]. ולא אמרו שאין האשה קובעת לה וסת בימי זיבה אלא לומר שאינה צריכה ג' שינוין בעקירתו, אבל אסורה לשמש בו כשיגיע באותו היום, ואפילו אם קבעתו פעם אחד ואפילו בימי זיבה. ונראה בעיני שבזמן הזה שאנו מספקין כל הימים בימי נדה ובימי זיבה, ראוי לה לאשה להחמיר על עצמה ביום וסתה כדרך, בין אם היא בימי נדה בין אם היא בימי זיבה.
<h2>דף מ.</h2>
יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה, ואין חייבין עליו קרבן לידה, שנאמר [ויקרא י"ב] אשה כי תזריע וילדה, עד שתלד ממקום שמזרעת, אבל אם יצא הולד ממקום אחר, כגון שקרעו הדופן והוציאו הולד משם אינה טמאה לידה ואין לה שום תורת יולדת.
כל הנשים מטמאות בבית החיצון, שנאמר [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, אע"פ שלא יצא הדם לחוץ אלא נעקר מן החדר שהוא מקור הדמים ויצא לפרוזדור שהוא המקור החיצון של אשה שהאבר דש בו הרי היא טמאה, אם בימי נדה נדה אם בימי זיבה זיבה. אבל הזב ובעל קרי אין מיטמאין עד שתצא טומאתו, שנאמר [שם] איש איש כי יהיה זוב מבשרו, עד שתצא טומאתו מבשרו, וכן בבעל קרי הוא אומר [שם] ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, עד שתצא ממנו. ושיעורן במשהו, ואפילו פחות מכחרדל. בעל קרי שטבל ולא הטיל מים אחר קירויו, לכשיטיל מים טמא, לפי שציחצוחי שכבת זרע מעורבין בהן.
<h2>דף מא:</h2>
וכן אם יצא דמה דרך הדופן אינה טמאה, לא משום נדה ולא משום זבה, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה, אין האשה נקראת דוה עד שיצא מדוה דרך ערותה. יצא הולד דרך דופן, ודם דרך הרחם, הרי היא טמאה משום דם בימי נדה נדה ובימי זבה זבה.
<h2>דף מב.</h2>
האשה ששימשה ופלטה שכבת זרע עד שלשה ימים שלימים שכל יום הוא עשרים וארבעה שעות, הרי היא טמאה כבעל קרי. ואם פלטה לאחר ג' ימים כבר יהא מסרחת אותה הטיפה ואינה נחשבת כשכבת זרע והרי היא טהורה, כמו שמבואר במסכתא שבת פרק ר"ע [פ"ו ע"ב]. אשה שטהרה מזובה והיתה סופרת ז' נקיים ופלטה ש"ז בתוך ג' ימים ששימשה, הר"ז סותרת אותו היום, ואין אותו היום עולה למנין ז' נקיים, וכן מבואר בפרק שלמעלה [ל"ג ע"ב]. בזמן הזה שכל הנדות ספק זבות הן וצריכות לספור ז' נקיים, כתב בספר התרומה [פ"ח ס"א] שאם ראה האשה דם אחר ששימשה ולמחר טהרה מדמה ורוצה לספור ז' נקיים, אין לה לספור אלא מיום ה' לשימושה, שעד ד' ימים חוששין שמא תפלוט בכל יום ויום והרי היא פולטת בתוך ג' ימים שלימים, שאם שימשה בחצי יום ראשון, עד חצי יום ד' הן שלשה שלימין ואינה יכולה לספור אלא מיום ה' ואילך, אך אם תקנח אותו מקום יפה יפה או תדיח בחמין. ונראה בעיני שלא אמרו הפולטת סותרת ז' נקיים אלא לטהרות, אבל להתירה לבעלה אינה סותרת, שהרי אין הפולטת טמאה לבעלה כל עיקר, ואפילו בשעת פליטתה מותרת לשמש, ואינה טמאה אלא לטהרות ואין חוששין לפולטת בזמן הזה כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף מג:</h2>
הלכה, תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה, ובת עשרה ימים בזיבה, שאם ראתה ג' ימים רצופין אחר ז' ימי נדה הרי היא זבה. תינוק בן יום מיטמא בזיבה, לפי שהזב אינו תלוי בימים כזבה, אלא אפילו אם ראה ג' ראיות ביום א' הרי הוא זב גמור (גמור). וכן מיטמא בנגעים, ומיטמא בטמא מת. וזוקק ליבום, שאם נולד קודם מיתת אחיו אפילו שעה אחת, הרי אשת אחיו שמת בלא זרע זקוקה לו ואסורה להנשא לשוק. וכן פוטר את אמו מן היבום, שאם לא הניח אביו זרע אחר אלא זה התינוק, כיון שיצא ממעי אמו הוא פוטר את אמו מן היבום ומותרת להנשא לשוק, והוא שידוע שכלו לו חדשיו שאין לספקו בנפל. וכן מאכיל את אמו בתרומה, שאם היתה בת ישראל נשואה לכהן ומת ויש לה ממנו תינוק בן יום אחד, מאכילה בתרומה. וכן פוסל עבדי אביו מן התרומה, שאם היה בן גרושה שנתחלל מן הכהונה פוסל עבדי אביו ואינם אוכלין בתרומה בשביל אחיו הכשרים. וכן אם מתה אמו לאחר שנולד, הרי הוא נוחל את אמו, ואם מת הוא שעה אחת אחר מיתת אמו הרי הוא מנחיל נחלת אמו לאחיו מן האב אע"פ שאינן בני אמו, והוא שידוע שכלו לו חדשיו, אבל אם היה ספק נפל אינו ראוי לירושה. וכן ההורגו חייב מיתה. וכן חייבין אביו ואמו וכל קרוביו להתאבל עליו, ואפילו מת ביום שנולד, והוא שידוע שכלו לו חדשיו.
<h2>דף מד:</h2>
בת ג' שנים ויום א', ביאתה ביאה לכל דבר. ומתקדשת בביאה. ואם היתה זקוקה ליבם ובא עליה יבם, קנאה בביאתו. ואם היתה אשת איש, הבא עליה חייב מיתה משום א"א. ואם נשאת לכהן אוכלת בתרומה. ואם בא עליה אחד מן הפסולין כגון גוי ועבד נתין או ממזר, פסלה מן הכהונה בביאתו. היתה פחותה מיכן, אין ביאתה ביאה לכל דבר, ואע"פ שיצאו בתוליה בביאתה הרי היא כבתולה שלימה, לפי שבתוליה חוזרין.
<h2>דף מה.</h2>
בן ט' שנים ויום א', ביאתו ביאה לכל דבר, ואם בא על אשת איש, היא נהרגת על ידי ביאתו, והוא פטור מפני שהוא קטן.
<h2>דף מה:</h2>
תינוקת שהיא בת י"ב שנה ויום א' והביאה ב' שערות, הרי היא כגדולה, וחייבת בכל מצות האמורות בתורה, והיא בת חליצה ויבום. וכבר ביארנו ענינה בפרק מצות חליצה. תינוק שהוא בן י"ג שנה ויום א' שהביא ב' שערות הרי הוא כגדול, וחייב בכל מצות האמורות בתורה. הגיעו בשנה אחת לפני גדילתן, כגון התינוקת בת י"א שנה ויום א' והתינוק בן י"ב שנה ויום א', אע"פ שהן כקטנים ואינן בני עונשין אם נדרו והקדישו נדריהן נבדקין, שאם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדריהן נדר והקדישן הקדש, וכבר ביארנו ענין זה בהלכות נדרים בפרק נערה המאורשה.
<h2>דף מו.</h2>
קטנה שהשיאה אמה ואחיה, עד שלא תביא ב' שערות יכולה למאן לבעלה, הביאה ב' שערות והיא בת י"ב שנה ויום א' אינה יכולה למאן. ואם הגיעה לזמן הזה ובדקו אותה ולא נמצאו בה ב' שערות, אם לא נבעלה לבעלה יכולה למאן, ואם נבעלה לבעלה אחר שהגיעה לזמן הזה אינה יכולה למאן, חוששין שמא הביאה ב' שערות ונשרו, והואיל ובא עליה כשהיא גדולה הרי היא קנויה מן התורה. וכבר ביארנו ענין זה בהלכות מיאון ביבמות פרק ב"ש.
<h2>דף מז.</h2>
הלכה, משל משלו חכמים באשה, פגה ובוחל וצמל. פגה, עודה תינוקת שאין לה בדדיה שום סימן גדלות, כדרך התאנה שהיא פגה ואין בה שום בישול. בוחל, אלו ימי הנעורים, כשהיא בת י"ב שנה ויום א' וגדלו דדיה קצת, כדרך התאנים שביחלו והלבינו ראשיהן שיש בהן קצת בישול. צמל, שיצאת מלאה, שגדלו דדיה והרי היא בוגרת. ואלו הן סימניה, משיעלה הקמט תחת דדיה, שאם תחזור ידיה לאחריה נראה כמי שעלה הקמט תחת דדיה. ויש אומרים משיטו הדדין. ויש אומרין משתשחר הפיטומת שהוא ראש הדד. ויש אומרים כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור, והעוקץ הוא פי הדד שהתינוק יונק ממנו. והלכה כדברי כולן להחמיר, שאם הביאה א' מן הסימנין הללו דנין אותה כבוגרת להחמיר, שלא יוכל האב להפר נדריה, ואם קיים האב נדרה דנין אותה כנערה ונדרה קיים עד שתביא כל הסימנין הללו. וכן אם הביאה אחד מן הסימנין הללו וקידשה היא עצמה לראובן שלא מדעת אביה וקיבל בה אביה קידושין משמעון, הרי זו צריכה גט משניהם, שבקידושי עצמה דנין אותה כבוגרת באחד מן הסימנים הללו, ובקידושי אביה דנין אותה כנערה עד שתביא כל הסימנין הללו.
<h2>דף מז:</h2>
נערה שהביאה סימני נערות בזמנה ולא הביאה סימני בגרות עד שעברו עליה ו' חדשים, הרי זו בחזקת בוגרת, שאין בין נערות לבגרות אלא ו' חדשים בלבד, כמו שמובא לפנים בפ' אחרון [ס"ה ע"א]. ואין מחזרין אחר סימני בגרות אלא בתוך ו' חדשים. כל זמן שלא תביא הבת לא סימני בגרות ולא סימני נערות, הרי היא כקטנה לכל דבריה, ואפילו אם היא בת כ' שנה. ואם הביאה סימני איילונית ולא הביאה סימני נערות ונכנסה לשנת עשרים ל' יום, הרי היא איילונית, ולא מחמת קטנות הוא שלא הביאה סימני נערות וסימני בגרות אלא מפני שהיא איילונית, ואם היתה זקוקה ליבם לא חולצת ולא מתיבמת. וכבר ביארנו זה בהלכות יבמות פרק ראשון. וכן הבן, כל זמן שלא הביא שתי שערות הרי הוא כקטן לכל דבריו, ואפילו אם הוא בן כ'. ואם הביא סימני סריס ולא הביא שתי שערות ונכנס לשנת עשרים, הרי הוא סריס. וכן אם לא נולדו בו סימני סריס ועברו רוב שנותיו ולא הביא ב' שערות, היא הוא סריס. ואם הביא ב' שערות עד שלא הגיע לרוב שנותיו ולא הביא סימני סריס, אין דנין אותו כסריס אלא דנין אותו כקטן עד שהביא שתי שערות. וכבר ביארנו זה בהלכות יבמות סוף פרק הערל. ונראה בעיני שגם האשה אם עברו רוב שנותיה ולא הביאה לא סימני נערות ולא סימני בגרות, אע"פ שלא הביאה סימני איילונית הרי היא איילונית.
<h2>דף מח.</h2>
בא סימן התחתון של נערות, שהם שתי שערות, עד שלא בא העליון, שהוא הבוחל שבדדין, הרי זו כגדולה, ואם היתה זקוקה ליבם או חולצת או מתייבמת. וכן אם בא סימן העליון של נערות, שהוא הבוחל, ולא נמצא התחתון, או חולצת או מתיבמת, שא"א לעליון לבוא עד שלא בא התחתון, ובידוע שהביאה ב' שערות ונשרו, שהתחתון קודם לעולם, ועליו סומכין בסימני נערות בין באיש בין באשה.
<h2>דף מח:</h2>
נאמנת אשה בסימני נערה להחמיר אבל לא להקל. כיצד, אמרה שהסימנים הללו היו בה קודם י"ב שנה ויום א', ועודן בה אחר מיכן והרי הן כשומא ואינה ראויה לחלוץ בהן, הרי היא נאמנת. אבל אם היתה צריכה למאן, אינה נאמנת בדבר זה להחזיקה קטנה למיאון. ואם לא בדקה אותה אלא לאחר י"ב שנה ויום א', נאמנת לומר שיש בה סימנים והרי היא גדולה לחליצה, הואיל והגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים, וסומכין על בדיקת הנשים אפילו להקל מפני שהחזקה מסייעתן. קטנה שהביאה סימנים בתוך שנת י"ב, וכן הקטן שהביא סימנין בתוך שנת י"ג, הרי הן כאלו הביאו סימנים קודם לכן וכשומא הן נחשבין ולא כסימני גדלות.
<h2>דף נב:</h2>
לבשה שלשה חלוקין הבדוקין לה בשלשה ימים שראויה להיות בהן זבה ומצאה עליהן כתם, הרי זו זבה וצריכה לספור ז' נקיים, חוששין שמא בג' ימים ראתה ג' כתמים הללו שבג' החלוקים. וכש"כ אם ראתה דם בשני הימים וביום הג' נמצא כתם בחלוקה. אבל אם לא ראתה אלא ג' כתמים בחלוק אחד, אין חוששין שמא ראתה ג' כתמים הללו בג' ימים, ואינה נקבעת זבה ואינה צריכה לספור ז' נקיים, כמו שמבואר למעלה בפרק בא סימן.
ונראה בעיני שבזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן לישב ז' נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל, גם על הכתם צריכה לישב ז' נקיים, ואפילו על כתם אחד, הואיל וחוששין שמא מגופה הוא הרי היא כרואה טיפת דם, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק אחרון, וכן בספר התרומה.
<h2>דף נז:</h2>
הרואה כתם על בשרה, כנגד בית התורפה טמאה, שלא כנגד בית התורפה [טהורה]. על עקיבה ועל ראש גודלה טמא, אפשר דרך הילוכה נטף הדם ממקומה ונפל שם והרי היא כנגד בית התורפה. נמצא הכתם על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה, מבחוץ או על הצדדין שמיכן ומיכן טהורה, שאין זה כנגד בית התורפה. ראתה כתם על חלוקה, מן החגור ולמטה טמאה בין לח בין יבש, מן החגור ולמעלה טהורה. ראתה על בית יד חלוקה, אם מגיע כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו, כגון שהיה הכתם למעלה סמוך לכתף, טהורה. ואם היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה, כל מקום שנמצא בו כתם הדם טמאה, מפני שדרכו של כיסוי להיות חוזר העליון למטה והתחתון למעלה. וכן הסדין שהיא מתכסה בו, כל מקום שנמצא בו הכתם טמאה. ואפילו בגד צבוע חוששין על כתם הנמצא בו אם היה משונה הכתם מצבע הבגד ודומה לדם, כמו שמבואר בפרק שלפנינו. נמצא הכתם על קשרי אצבעותיה, טמאה, מפני שהידים עסקניות הן.
טומאת כתמים אינה מן התורה, שנאמר [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ואפילו בדקה קרקע עולם והיה נקי וישבה עליו ואח"כ נמצא עליו דם, אע"פ שהדבר ידוע שמגופה בא הואיל ולא הרגישה בבשרה טהורה, שאין טומאת כתמים אלא מדברי סופרים, ולא גזרו בהן חכמים אלא כשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה, כגון על הבגדים ועל הכלים וכיוצא בהן, אבל כשנמצא על קרקע עולם שהוא דבר שאינו מקבל טומאה טהורה אפילו מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן אם ישבה על ספסל של אבן או על האצטבא של מרחץ ונמצא עליו דם טהורה. וכן אם ישבה באחורי כלי חרס, שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. וכן אם ישבה על גבי מטלניות שאין בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות שאינן מקבלין טומאה ונמצא עליהן כתם, טהורה, שלא גזרו על הכתמים אלא בדבר המקבל טומאה, וזה מבואר בפרק שלפנינו.
הקינוח שקינחה בו האשה בלילה והצניעתו תחת הכר ובבוקר נמצא עליו דם, אם עגול טהור, שא"א להיות דם הקינוח עגול, ואם היה משוך טמא ואפילו אם היה פחות מכגריס, הואיל וקינחה בו מגופה הוא.
נמצא כתם על בשרה אע"פ שעברה בשוק של טבחים טמאה, שאם מן הדם הניתז הוא, על חלוקה היה נמצא הכתם ולא על בשרה שתחת חלוקה. וכן אם קפצה לאחריה ונמצא דם על בשרה, אע"פ שהיה מן החגור ולמעלה טמאה, אפשר על ידי קפיצתה חזרה מלמטה למעלה ומגופה בא. ואם נמצא בחלוקה, אפילו על ידי קפיצה טהורה, שאם בעבור הקפיצה חזר הדם מלמטה למעלה, על בשרה היה נמצא ולא על חלוקה.
ונראה בעיני שבזמן הזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן לישב ז' נקיים אפילו על טיפת דם כחרדל, גם על הכתם צריכה לישב ז' נקיים, ואפילו על כתם אחד, הואיל וחוששין שמא מגופה הוא הרי היא כרואה טיפת דם, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק אחרון, וכן בספר התרומה.
<h2>דף נח.</h2>
מעשה באשה שהיתה מסיכה את השתי ונמצא בו כתם, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תלך האשה על השתי הלוך ושוב כדרך שהיא עושה בשעה שהיא מסיכה אותו, אם יגיע לה אותו הכתם בעת הליכתה כנגד בית התורפה טמאה, ואם לאו טהורה.
קצרה שלבשה חלוקה של ארוכה ונמצא עליו כתם, זו שהכתם מגיע לה כנגד בית התורפה טמאה, (זו שאין הכתם מגיע לה כנגד בית התורפה טמאה) וזו שאין הכתם מגיע לה כנגד בית התורפה טהורה. בדקה עצמה וחלוקה ואח"כ השאילתו לחבירתה ונמצא עליו כתם, היא טהורה וחברתה טמאה, ואינה יכולה לכוף את חברתה לכבס הכתם שבחלוקה, שיכולה לאמר חברתה אין את נאמנת עלי שבדקת חלוקך.
<h2>דף נח:</h2>
וכן שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד ואין בו אלא כסלע דם ונמצא כסלע על זו וכסלע על זו, שתיהן טמאות.
הואיל וטומאת כתמים הוא מדברי סופרים תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות. כיצד, שחטה בהמה חיה ועוף ונמצא עליה כתם דם, אומרים אותו הכתם משם בא והרי היא טהורה. וכן אם נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקין בהן, תולין אותו כתם באותן הצבעים. והוא שהיה אותו הכתם דומה לאותו הצבע, אבל אם נתעסקו בצבע אדום והכתם היה שחור אין תולין בו, אלא אומרים שמא אותו הכתם מגופה בא והרי היא טמאה. עברה בשוק של טבחים, ספק ניתז עליה דם ספק לא ניתז עליה דם, תולה כתמה בדם הניתז, ואפילו נמצא הכתם בחלוק התחתון. ספק עברה ספק לא עברה, אינה תולה והרי היא טמאה, ואפילו נמצא הכתם בחלוק העליון. וכן ספק ישבה בצד העסוקין בכתמים וספק לא ישבה אינה תולה.
הרואה דם מחמת מכה, אפילו בימי נדתה טהורה, ואפילו הגיע וסתה, שתולין הכל בדם המכה. ונראה בעיני שלא אמרו כן אלא כגון שאינה שופעת בנדה שידוע שמחמת המכה הוא, כמבואר בקונטרס הראיות. וכל זה בפרק שלפנינו.
היה בה מכה אע"פ שחיתה המכה, אם יכולה להיגלע ולהוציא דם אומרים מאותו הדם בא הכתם הזה והרי היא טהורה. והוא שהיתה המכה בצוארה שאפשר לבוא הדם משם כנגד בית התורפה, אבל אם היתה המכה על כתיפה אינה תולה בה, שא"א לבוא הדם משם כנגד בית התורפה, ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם. וכן אם תולה במכת בנה ובעלה שהיא שוכבת אצלן. הלכה, כל כתם שאינו גדול יותר מן הגריס של פול ורוחבו כרוחב הפול לא גזרו עליו חכמים, שאין לך כל מטה ומטה שאין בה כמה טיפי דמים מדם מאכולת, ותולין כתם זה בדם מאכולת, ואפילו אם לא הרגה מאכולת. ורבינו משה [רמב"ם פ"ט ה"ו] אומר שהכתם זה נמצא בבשרה אין לו שיעור, ולי נראה שבין הנמצא בבשרה בין הנמצא על בגדה אינו מטמא עד שיהיה היתר מן הגריס ואפילו כל שהוא, וכך היא שיטת התלמוד, כמבואר בקונטרס הראיות. עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמיה, לפי שהחזירים אוכלין שקצים ורמשים ומתיזין דמים בכל מקום.
<h2>דף נט.</h2>
היה הכתם יותר מכגריס והיתה מאכולת רצוצה בו הרי זו טהורה, שאותו היתר תולין במאכולת, והגריס טהור, כמבואר בקונטרס הראיות.
היתה עסוקה בצבע מועט שאין בו אלא כדי לעשות צבע כגריס ונמצא עליה כתם של שני גריסין, הרי זו אינה תולה בו. נמצא עליה מין אחר שהוא ידוע שאינו דם, תולה בו מיני כתמים הרבה, אומרים כשם שניתן עליה מין זה ולא ידעה בו כך ניתזו עליה כתמים הללו ולא ידעה בהן, והוא שהיה אותו המין יותר מגריס שאינו דומה לדם מאכולת, כמבואר בקונטרס הראיות. כתם ארוך מצטרף בכגריס ועוד. טיפין טיפין אין מצטרפין.
<h2>דף נט:</h2>
האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם, שיצא מעורב עם מי רגלים, בין עומדת בין יושבת טהורה, שאין דם המקור יוצא עם מי רגלים, אלא מחמת מכה הוא או מחמת חולי. אשה טהורה שהשאילה חלוקה לנדה והחזירה לה ונמצא עליה כתם, ואינם יודעים אם היה זה הכתם מן הטהורה או מן הטמאה, הרי זו תולה הטהורה בטמאה. וכן אם השאילה חלוקה לנכרית שהגיע זמנה לראות וראתה, הרי זו תולה הכתם בנכרית ובעלת החלוק טהורה.
וכן אם השאילה חלוקה ליולדת שהיא יושבת על דם טוהר או לבתולה שנבעלה וראתה דם בתולים, הרי זו תולה בה. השאילה חלוקה לחבירתה שלא ראתה דם אלא נמצא כתם על בגדיה והיא טמאה על ידי הכתם, הרי זו אינה כתם שבחלוקה ממנה הוא.
ג' נשים טהורות שלבשו חלוק א' ונמצא עליו כתם ואינו יודע מאיזה הוא, וכן אם ישבו על ספסל א' של עץ הראוי לקבל טומאה ונמצא עליו דם ואינו ידוע מאיזו היא, כולן טמאות.
טומאת כתמים אינה מן התורה, שנאמר [ויקרא ט"ו] דם יהיה זובה בבשרה, עד שתרגיש בבשרה. ואפילו בדקה קרקע עולם והיה נקי וישבה עליו ואח"כ נמצא עליו דם, אע"פ שהדבר ידוע שמגופה בא הואיל ולא הרגישה בבשרה טהורה, שאין טומאת כתמים אלא מדברי סופרים, ולא גזרו בהן חכמים אלא כשנמצא הכתם על דבר המקבל טומאה, כגון על הבגדים ועל הכלים וכיוצא בהן, אבל כשנמצא על קרקע עולם שהוא דבר שאינו מקבל טומאה טהורה אפילו מדברי סופרים, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן אם ישבה על ספסל של אבן או על האצטבא של מרחץ ונמצא עליו דם טהורה. וכן אם ישבה באחורי כלי חרס, שאינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו. וכן אם ישבה על גבי מטלניות שאין בהן ג' אצבעות על ג' אצבעות שאינן מקבלין טומאה ונמצא עליהן כתם, טהורה, שלא גזרו על הכתמים אלא בדבר המקבל טומאה, וזה מבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף ס.</h2>
אפילו השאילה חלוקה לחברתה שפסקה מלראות וספרה ז' נקיים ולא טבלה, הרי זו תולה בה, כמבואר בקונטרס הראיות.
<h2>דף ס:</h2>
בדקה אחת מהן ומצאה עצמה טמאה, היא טמאה וחברותיה טהורות, שתולין דם הנמצא בזו שנמצאת טמאה. וכן אם יש להן דרך לתלות זו בזו תולות זו בזו, כגון שהיתה אחת מעוברת ואחת שאינה מעוברת, תולה מעוברת בשאינה מעוברת, שהמעוברת דמיה מסולקין ואין דרכה לראות והרי היא טהורה. וכן אם היתה אחת מניקה ואחת שאינה מניקה, תולה מניקה בשאינה מניקה. וכן זקינה ושאינה זקינה, תולה זקינה בשאינה זקינה. וכן בתולה ושאינה בתולה, תולה בתולה בשאינה בתולה, לפי שכל אלו דמיהן מסולקין ואין דרכן לראות. בתולה האמורה כאן בתולת דמים היא שלא ראתה דם מימיה, ולא בתולת בתולין, שאפילו נבעלה ויצאו בתוליה הואיל ולא ראתה דם מימיה הרי היא בחזקת שאינה רואה. ואיזו היא זקנה, כל שעברו עליה ג' עונות סמוך לזקנתה ולא ראתה דם נדות, וכל עונה היא ל' יום. ואיזו היא מניקה, עד כ"ד חדש. מעוברת, משיודע עוברה שהוא עד ג' חדשים, כמו שמביא למעלה בפרק ראשון. היו שתיהן עוברות או שתיהן מניקות או שתיהן זקנות או שתיהן בתולות, הואיל ושתיהן שוות אין להן דרך לתלות זב"ז ושתיהן טמאות.
<h2>דף סא.</h2>
ג' נשים טהורות שהיו ישינות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן, או תחת החיצונה או תחת האמצעית או תחת הפנימית, אם היו משולשות ודחוקות זו בזו כולן טמאות. ואם לא היו משולשות, נמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות, נמצא תחת הפנימית שתים (החיצונות) [הפנימיות] טמאות והפנימית (טהורה) [טמאה], נמצא תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. והוא שעלו דרך מרגלות המטה, שאין לפנימית דרך על החיצונה. אבל אם עלו דרך פני המטה, אף הפנימית טמאה, שמא דרך עליתה יצא ממנה דם ונפל על מקום החיצונה.
ג' נשים הישנות במטה ונמצא דם תחת אחת מהם, בדקה אחת מהן ומצאה עצמה טהורה, היא טהורה וחברותיה טמאות. בדקו שתים ומצאו עצמן טהורות הן טהורות והשלישית טמאה, שתולין הדם בשלישי שלא בדקה. בדקו שלשתן ומצאו עצמן טהורות, כולן טמאות, שהרי דם זה של אחת מהן הוא ואין להן דרך לתלות זב"ז. אע"פ שאסור לאדם לקבל לשה"ר, ראוי לו לחוש בדבר שמא הוא אמת מה שאומרים לו ויזהר בעצמו, שהרי גדליה בן אחיקם לא רצה לחוש לדברי יוחנן בן קרח ונהרג הוא וכמה מישראל נהרגו על ידי כן. ונראה בעיני שגם האומרו הואיל ומתכוין להציל חבירו ואינו יכול להצילו בענין אחר אין בזה משום לשה"ר, אלא מצוה עליו לגלות אזניו להציל את חבירו בין בגופו בין בממונו, כדרך שהיה מתכוון יוחנן בן קרח להציל את גדליה, כמבואר בקונטרס הראיות. מעשה בחכם אחד שבאו לפניו בני אדם שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש ואמרו לו הסתר אותנו, ואמר להם אע"פ שאסור לאדם לקבל לה"ר ראוי לחוש עליו, לפיכך לא אסתיר אתכם ולא אגלה אזניכם, ולכן אתם הסתירו עצמיכם.
<h2>דף סא:</h2>
בגד שאבד בו כלאים, הרי זה לא ימכרנו לגוי ולא יעשנו מרדעת לחמור, אבל עושה אותו תכריכין למת, שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. בגד שאבד בו כלאים, צובעו ומותר, לפי שהצמר והפשתן אין צבעם עולה כאחת וניכר בין זל"ז, וזה הואיל ואינו ניכר בידוע שניטל משם אותו החוט. בגד של צמר שאבד בו חוט של פשתן וניתקו ואין יודע אם ניתק כולו אם לאו, הרי זה מותר, שאין איסור שעטנז מה"ת עד שיהא שוע טווי ונוז, שיהיה שוע הפשתן לעצמו והצמר לעצמו, וכן טווי זה לעצמו וזה לעצמו, וכן נוז שיהיה שזור זה לעצמו וזה לעצמו, ואח"כ יהיה יחדיו שיחברם יחד על ידי אריגה או על ידי תפירה או על ידי קשירה, כמו שביאר מז"ה, אבל החוטים שאורגין בבגדים שאינם שזורים אין איסורן אלא מדברי סופרים, ולפיכך תולין בהן להקל.
<h2>דף סג.</h2>
בין שיש לה וסת לראות לזמן ידוע בין שיש לה וסת לראות על ידי סימנים ידועים שבגופה, הרי זה וסת. כיצד הוא וסת לזמן ידוע, כגון שרגילה לראות בכל ל' יום או בכל כ' יום, אם הורגלה בכך ג"פ הרי זה וסת. וכן אם הורגלה בכך ע"י סימנים שבגופה, כגון שהיתה מפהקת כשהיא רואה דם, או שהיתה מתעטשת, או שהיתה חוששת בפי כריסה ובשיפולי מע(ר)יה, או שהיתה רואה דם טוהר תחלה כגון דם ירוק וכיוצא בו ואח"כ שופעת דם טמא מתוך דם טהור, או שהיו כמין צמרמורות אוחזין אותה בעת נדותה, וכן שאר סימנים שיש לה בגופה בעת נדותה, אם הורגלה לראות ג' פעמים על ידי אותו סימן הרי זה וסת ואע"פ שאינו לזמן ידוע, כל שעה שיבוא לה אותו הסימן חוששת שמא תראה דם ואסורה לשמש כל אותו העונה.
<h2>דף סג:</h2>
וכן אשה שרגילה לראות על ידי מאכלים ידועים, כגון שאכלה שום וראתה או שאכלה בצל וראתה או שלעסה פלפלין וראתה ג"פ על ידי א' מן המאכלים הללו, הרי זו חוששת לעצמה שמא תראה דם כשאוכלת אותו המאכל כפי ההרגל שלה.
הלכה, כל אשה שיש לה וסת קבוע אסורה לשמש בעונת וסתה, שנאמר [ויקרא ט"ו] והזרתם את בני ישראל מטומאותם, אזהרה לבנ"י שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. כיצד, היה וסתה קבוע לראות בתחלת הלילה או בסוף הלילה לזמן ידוע, הרי זו אסורה לשמש כל אותה הלילה שהוא עונת וסתה, אבל קודם לכן מותרת לשמש, אפילו בסוף היום שלפניו. וכן אם עבר אותו הלילה שהוא עונת וסתה ולא ראתה בו, מותרת לשמש ביום שלאחריו, ואפילו בתחלת היום. וכן אם היה עונת וסתה ביום, אסורה לשמש כל אותו היום, ומותרת לשמש לפניו, וכן לאחריו אם לא ראתה בו.
חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך ואפילו בעונת וסתה, כמו שמבואר בפרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ב ע"ב] בהלכה אחרונה, שאין עונת וסת אסורה אלא מדברי סופרים וסמכו אותו חכמים על המקרא, כמבואר בקונטרס הראיות בפרק ידיעות הטומאה, וכן ביאר מז"ה בפרק הבע"י. והיוצא לדבר מצוה אינו חייב לפקוד את אשתו. ובספר התרומה [פ"ו ס"ב] אומר שפקידה זו אינה אלא לפוקדה בדברים, אבל לבוא עליה בשעת וסתה איסור תורה הוא.
היתה לימודה להיות רואה בכל כ"ב יום והורגלה בכך ג"פ, ואח"כ שינתה ולא ראתה עד כ"ז יום, הרי זו אסורה לשמש בשניהם, כשהגיע ליום כ"ב אסור לשמש מפני שהיא עונת וסתה, וכשתגיע ליום כ"ז אסורה לשמש אע"פ שלא ראתה בו אלא פעם אחת חוששין שמא תקבע בו וסת מיכן ואילך. וכן אם שינתה וסתה ב' פעמים שלא ראתה עד כ"ז, הרי זו אסורה בשניהם, בין בכ"ב בין בכ"ז הבאים לפניה. שינתה וסתה ג"פ והיתה רואה בכל כ"ז, הרי זה הותר לה לשמש ביום כ"ב הבא לפניה, שכבר נעקר אותו הוסת בג' שינוים, ונקבע לה וסת בעשרים ושבעה, ואסורה לשמש בו. אם לא ראתה בפעם הג' לא בכ"ב שהיתה רגילה לראות בו ולא בכ"ז שראתה בו ב"פ, עד שהגיע כ"ב פעם אחרת וראתה בו, הרי זו חזרה לוסתה והוקבע וסתה בכ"ב שהיתה רגילה בו, והותר יום כ"ז הבא לפניה הואיל ולא ראתה בו אלא ב' פעמים, כיון שנעקר בפעם א' הרי היא מותרת בו.
האשה קובעת לה וסת בין בימי נדותה שהיא רואה בהן בין בימי זיבתה שהיא רואה בהן. כיצד, ראתה פעם ראשונה בסוף ל' לראיה, וכן בפעם שניה וכן בפעם ג'. אבל הקדימה בפעם ג' לראות כמו ד' או ה' ימים קודם ליום הל', הרי זו קובעת לה וסת ביום ל' אע"פ שהיא ביום ל' בתוך ז' ימי נדותה, כמבואר בקונטרס הראיות בסוף פרק בנות כותים, וכך היא שם שיטת התלמוד. וכן בימי זיבתה, כגון שהקדימה לראות בפעם הג' בסוף כ' יום והיא תחלת נדה ועוד ראתה (וכן בימי זיבתה כגון שהקדימה לראות בפעם הג' בסוף כ' יום) [ביום ל' שהוא עשרה ימים לאחר שראתה ביום כ' וראיה זו היא בימי] זיבה, הרי זו קובעת לה וסת ביום ל' אע"פ שהיא בימי זיבה. אבל אין אשה קובעת לה וסת מימי[ם] שראויה להיות בהן זבה ולא הוקבעה זבה בהן, כגון שבפעם ג' ראתה בסוף כ' ולא ראתה בכ"ח בכ"ט אלא ביום ל' בלבד שהיא בימי זיבה ולא הוקבעה זבה, לפי שימי זיבה בחזקת טהרה הן ואין האשה קובעת בהן וסת. וכ"ז מבואר בפרק בנות כותים [ל"ט ע"ב]. ולא אמרו שאין האשה קובעת לה וסת בימי זיבה אלא לומר שאינה צריכה ג' שינוין בעקירתו, אבל אסורה לשמש בו כשיגיע באותו היום, ואפילו אם קבעתו פעם אחד ואפילו בימי זיבה. ונראה בעיני שבזמן הזה שאנו מספקין כל הימים בימי נדה ובימי זיבה, ראוי לה לאשה להחמיר על עצמה ביום וסתה כדרך, בין אם היא בימי נדה בין אם היא בימי זיבה.
<h2>דף סד.</h2>
אשה שראתה ביום ט"ו לראיתה ובפעם הב' ראתה ביום ט"ז ובפעם ג' ראתה ביום י"ז, הר"ז קבעה לה וסת בדילוג בשלשה עתים הללו, שהרי אין לה וסת אחר אלא הדילוג, ומכאן ואילך אסורה לשמש ביום י"ח ואח"כ ביום י"ט שכל פעם הורגלה לדלג יום אחד. קבעה לה וסת תחלה ביום ט"ו ואח"כ דילגה ביום י"ו, הר"ז אסורה לשמש בשתי עונות הללו הבאים לפניה, יום ט"ו מפני שהוא יום וסתה ויום י"ו מפני שחוששת בו אפילו בראיה אחת כמו שביארנו. שינתה עוד לי"ז, הותר י"ו ונאסר ט"ו וי"ז. שינתה עוד לי"ח, הותרו כולן, שהרי נעקר הוסת של ט"ו בשלשה שינוים, וקבעה לה וסת בדילוג בג' דילוגים שדילגה אחר הוסת הראשון, ונאסרה לשמש מכאן ואילך בי"ט ואח"כ בעשרים, שכל פעם מדלגת יום אחר. ואם שינתה הדילוג, כגון שפעם אחת דילגה יום אחד ופעם ב' עוד יום אחד ופעם ג' דילגה שני פעמים, הרי זו אין לה וסת. וצריכה האשה להזהר בוסתות הללו, בין בוסתות של עתים ידועים בין בוסתות של סימני גופה בין בוסתות של דילוג, כדי שתדע איזו יום צריכה להזהר בו.
<h2>דף סד:</h2>
נשים בבתולים כגפנים, יש גפן שיינה מרובה, יש גפן שיינה מועט. ויש אשה שאין לה דמים כל עיקר, וקורין לה דורקטי שהיא קטועה משאר נשים, ופעמים תמצא כל המשפחה בכך, כמו שמבואר בפרק א' של כתובות [י' ע"ב].
<h2>דף סה:</h2>
הנושא את הבתולה בועל בעילת מצוה ופורש, בין שהיא קטנה ואפילו תינוקת שלא הגיע זמנה לראות, בין שהיא גדולה ואפילו ראתה דם נדות כבר, בועל בעילת מצוה וגומר ביאתו ופורש, ואע"פ שהוא דם בתולים חוששין שמא יש בו ציחצוחי דם נדות.
<h2>דף סו.</h2>
הרואה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם א' וב' וג', מכאן ואילך לא תשמש שהרי כבר הוחזקה בג' פעמים הללו להיות רואה מחמת תשמיש, אלא תתגרש ממנו ותנשא לאחר, לפי שלא כל האצבעות שוות, ואם היתה רואה בתשמישו של ראשון שמא לא תראה בתשמישו של שני. נשאת לשני וראתה עוד דם מחמת תשמיש, הר"ז משמשת פעם א' וב' וג', מכאן ואילך לא תשמש הואיל וראתה בג"פ הללו, אלא תתגרש ותנשא לג'. נישאת לשלישי וראתה דם מחמת תשמיש, הר"ז משמשת פעם א' וב' וג', לפי שלא כל הכחות שוות, ואם ראתה בפעם א' שמא לא תראה בשניה או בשלישית. ואם ראתה בג' בכולן, הר"ז לא תשמש עוד עד שתבדוק עצמה. כיצד בודקת עצמה, מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה שתהיה חלקה, ומכנסת השפופרת (למקומה) [למקורה] ונותן מכחול בתוך השפופרת ומוך על ראשו. נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואסור לשמש, ואם לא, בידוע שהוא מן הצדדין ואינו מדם המקור ומותרת לשמש. ומורי זקני הרב אומר שאפילו אם רוצה לבדוק עצמה תחת הראשון הרשות בידה, ולא אמר תתגרש מן הראשון אלא להתירה לשני ולג' בלא בדיקה. ולפי שיטת המורה אינה ניתרת על ידי בדיקה אלא לשלישי, כיון שאין לה תקנה אחרת. היה לה וסת קבוע בכך, שאינה רואה דם מחמת תשמיש אלא לעתים ידועים, הרי זו תולה בוסתה ונזהרת מלשמש באותן הוסתות בלבד. וכן אם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה ואינה נאסרת מלשמש מפני דם זה. ונאמנת אשה לאמר מכה יש לי במקור שממנה יוצא הדם, ואם היתה דם מכתה משונה מדם ראיתה אינה תולה במכה אלא דם טמא הוא.
הזהירה תורה על הנדה, שנאמר [ויקרא י"ח] ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. והבא עליה חייב כרת, שנאמר [שם כ'] ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו'. אפילו ראתה טיפת דם כחרדל הרי היא נדה, וטמאה ז' ימים. ובין לא ראתה אלא אותה טיפה בלבד בין שראתה כל ז' ופסקה בסוף יום ז', טובלת בליל שמיני ומותרת לבעלה. טבלה קודם ליל ח' הרי היא כאלו לא טבלה, ואעפ"י שפסקה מלראות, שאין טבילה מועלת לה לפני זמן טבילתה. (ומותרת) [ואסורה] לבעלה. חזרה וראתה עוד ביום ח', או בלילה או ביום, או קודם שטבלה או אחר שטבלה, הרי היא שומרת יום כנגד יום, ששומרת יום ט' כנגד ח', ואם לא ראתה בתשיעי טובלת ביום ט' ומותרת לבעלה. ראתה עוד בתשיעי, או בלילה או ביום, הרי היא שומרת יום כנגד יומים, ששומרת יום עשירי כנגד יום שמיני ויום תשיעי שראתה בהם, ואם לא ראתה בעשירי טובלת ביום עשירי ומותרת לבעלה. ראתה עוד בעשירי, הואיל וראתה אחר שבעה שלשה ימים רצופים, שמיני תשיעי ועשירי, הרי היא זבה גמורה, ואינה נטהרת עד שיהיו לה ז' ימים ואחר תטהר. ואפילו אם ספרה לה ו' ימים נקיים וראתה בז', סותרת כל מה שספרה וצריכה לספור עוד ז' ימים נקיים, שיהיו כל שבעה ימים נקיים רצופין. וטובלת ביום ז', שהזבה טבילתה ביום, ומותרת לבעלה בליל ח'. אבל ביום שביעי אסורה, שמא תראה ביום שביעי אחר שתשמש והיא סותרת כל ספירתה והרי היא עומדת בטומאתה ונמצאת משמשת בטומאה. וחכמים אסרו אפילו לטבול ביום ז', שמא תשמש אחר טבילתה ותראה בו ביום אחר שתשמש. וכן אסרו לטבול אפילו ביום ח' משום סרך בתה, שמא תראה הבת את אמה שטובלת ביום וסבורה שביום ז' טובלת, ותטבול היא בשביעי. לפיכך לא התירו לטבול אלא בלילה, או בליל ח' או בשאר הלילות שלאחריו. ואם היה פחד גנבים או שהיתה צינה יתירה בלילה וכיוצא בזה, טובלת ביום ח'. כמבואר בקונטרס הראיות בפ' אחרון [ס"ז ע"ב]. שמנה עשר יום הן בין ימי נדה וימי זיבה. כיצד, כשהאשה רואה תחלה, היא נדה וטמאה ז' ימים בין ראתה כל ז' בין לא ראתה אלא יום א' בלבד, כמו שביארנו. משבעה ועד שמנה עשר, שהן אחד עשר יום, הן ימי זיבה, שאם תראה אחד מהם היא שומרת יום כנגד יום, ואם תראה שנים מהם שומרת יום כנגד יומים כמו שביארנו, והיא נקראת זבה קטנה, ואם תראה שלשה מהם רצופין היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים. אפילו היתה טהורה כל אחד עשר יום, ולבסוף ראתה בשלשה מהם, כגון תשיעי ועשירי ואחד עשר, הרי היא זבה גמורה וצריכה שבעה נקיים. ראתה יום עשירי בלבד, שומרת יום אחד עשר כנגד יום עשירי. ראתה יום אחד עשר בלבד, מה"ת אינה צריכה לשמור יום שנים עשר, אלא טובלת בלילה ומותרת לבעלה, אבל מדברי סופרים צריכה לשמור כל יום שנים עשר. ראתה בליל שנים עשר או ביום שנים עשר, הרי היא תחלת נדה ואסורה לבעלה עד ז' ימים, בין תראה כל ז' בין לא תראה אלא ראיה ראשונה, כמו שביארנו למעלה. וכך דין האשה לעולם, שאחר שבעת ימי נדה נכנסין אחד עשר יום שהן ימי זיבה, ואחר י"א יום נכנסין עוד ימי נדה. וכן אם הוקבעה זבה גמורה וספרה לה ז' ימים נקיים, אם התחילה לראות אחר שבעה הנקיים הרי היא תחלת נדה, כמבואר בקונטרס הראיות פ' בא. בימי חכמי התלמוד החמירו בנות ישראל על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה ז' ימים נקיים, לפי שאין כל אשה מכרת בעצמה אלו הן ימי נדתה ואלו הן זיבתה ואלו הן ימי ספירתה, ושמא תטעה במנינה. לפיכך כל ראיה שתראה דנין אותה כמו זבה גמורה, שמא היא בתוך ימי ספירתה וסותרת כל מה שספרה וצריכה לספור עוד ז' נקיים. וכל הדברים האלה מבוארין בפ' אחרון [ע"א ע"א וע"ב, ע"ב ע"א וע"ב, ע"ג ע"א, ס"ו ע"א].
אשה שתבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים, ואפילו אם היא קטנה חוששין שמא משום חימוד בעלה ראתה כל שהוא דם נדות. ומעשה בחכם אחד שקידש אשה לבנו וקבע להם לכתוב כתובת הנשואין יום פלוני, וכשהגיע יום הכתובה המתין עוד ז' ימים עד הנשואין, לפי שארוס וארוסתו אין דעתן סומכת על הנשואין עד שמוסרים המוהר ויש להם לכתוב הכתובה והוא הפיוס שלהן. ומאז יש לה לספור ז' נקיים ולבדוק עצמה כדין כל אשה שסופרת ז' נקיים. ונראה בעיני שאם הקדימה האשה לבדוק עצמה קודם יום הכתובה, הר"ז סופרת מאז ז' נקיים סמוך לנשואין וטובלת ומותרת לבעלה, שהרי כבר נתפייסה מעת שבדקה עצמה, כמבואר בקונטרס הראיות.
וכן לא ישן אדם עם אשתו נדה, ואפילו הוא בבגדו והיא בבגדה. וכן אסור ליגע בה באצבע קטנה בין בימי נידותה בין בימי ליבונה, שכך הן ימי ליבונה כימי נדותה כל זמן שלא תטבול. ולא יאכל אדם עם אשתו נדה מפני הרגל עבירה, כמו שמבואר בשבת פרק ראשון [י"א ע"א]. והמורה אוסר לאכול עמה בקערה אחת, ומז"ה אוסר אפילו בשולחן אחד, וכבר ביארתי שם טעמם בקונטרס הראיות.
<h2>דף סו:</h2>
ולא תחוף האשה באהל, שהוא מסרך את השער, ולא בנותר, שהוא מקטף את השיער ונסבך זב"ז. ולא תחוף האשה אלא בחמין, ואפילו בחמי חמה, שהחמין מתירין את השער. טבלה ועלתה ונמצא בה דבר חוצץ, אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול, לפי שצריכה טבילה סמוך לחפיפה.
וצריכה האשה להדיח בית קמטיה שלא יהא בהן ליכלוך החוצץ בטבילה. ואע"פ שבית הסתרים ובית הקמטים אין צריכין שיבואו בהן מים בעת הטבילה, צריכין שיהיו ראוין לביאת מים. וכן אם עלתה מן הטבילה ונמצא לה עצם בין שיניה, צריכה טבילה אחרת.
לא תעמוד אשה על גבי חרס או על גבי חתיכת עץ ותטבול, לפי שהיא מפחדת פן שמא תפול ולא תטבול טבילה כתיקונה. ולא תטבול אשה בנמל, לפי שיש טיט בקרקעיתו ורגליה שוקעות בו ונדבק הטיט ברגליה קודם שתתכסה במים וחוצץ בטבילתה. וכן צריכות הנשים להזהר כשטובלות בנהרות ביומי תשרי ויש טיט בקרקעיתן, וצריכות להניח מחצלאות תחת רגליהן כדי שלא יהיו רגליהן שוקעות בטיט.
<h2>דף סז.</h2>
וכן צריכות הנשים להזהר מלטבול בזוחלין שבנהרות, שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, אבל בשאר ימות השנה חוששין שמא מתרבה הנהר מן השלגים הנפשרים בהרים ורובו מי גשמים, ואין מי גשמים מטהרין אלא כשהן נקווים ונחין במקום אחד כדרך מי המקוה, אבל כשהן נמשכין וזוחלין כדרך מי המעינות אין טבילה עולה בהן, וכן מבואר פרק במה אשה [שבת ס"ד ע"ב]. ונראה בעיני שלא הזכירו פרת אלא לפי שהיה נהר הידוע אצלן וגם הוא נהר גדול שימצאו בו מים אפילו בימי תשרי, וכך ראוי לאמר בכל הנהרות הדומין לו שאין ראוי לטבול בהן אלא ביומי תשרי, אבל בשאר ימות השנה צריך להמשיך מים מן הנהר סמוך לשפתו ולעשותן כדרך מקוה לטבול בו. וכש"כ הנהרות הקטנים שעיקרן מימי גשמים הן וביומי תשרי אין בהם מים כל עיקר, כמבואר בקונטרס הראיות. נדה שנאנסה וטבלה, אפילו נפלה מן הגשר לנהר והוטבלה מאיליה בלי שום כוונה, הרי היא מותרת לבעלה בטבילה. ואסורה לאכול בתרומה אם היתה כהנת עד שתטבול בכוונה, לפי שתרומה קודש והטובל לקדש צריך כוונה, וזה מבואר בפרק השוחט [חולין ל"א ע"א], וכן ביארתי שם בקונטרס הראיות בר"ה. מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ונתן שם סאה של שאר משקין הפוסלין במקוה ואח"כ נטל סאה משם של מים כשר, שהרי הסאה הראשונה בטלה במקוה שלם והרי היא כאלו היא מים כשרים, ואפילו עד תשעה עשר סאין, (ו)אם נתן אחת כשר הואיל ונשאר רובו של מקוה מים כשרים כמו שמבואר בפרק הערל בהלכות סריס חמה כהן.
האשה שנתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טבילה, שמא נפלה עליה מן הקיפה שלא תבשיל וחוצצת. ליפלוף שבעין, לח אינו חוצץ, יבש חוצץ. אימתי נקרא יבש, משמתחיל לירק. כוחל שבעין אינו חוצץ, שעל גבי העין חוצץ. ואם היו עיניה פורחות, בין כך ובין כך אינו חוצץ. עוקצין של הקזה, עד ג' ימים אינן חוצצין, מיכן ואילך חוצצין, שנעשה בהן גלד והגלד חוצץ. פתחה עיניה ביותר או שעצמה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה.
ולא נאמרו כל החציצות הללו אלא לטהרות, אבל אשה לבעלה לא תטבול אלא כדרך גדילתה, שלא תדחיק זרועותיה על בשרה ועל שוקיה ורגליה זב"ז, אלא כדרך הילוכה ושימושיה תמיד. ואינה צריכה להדיח בית הקמטים, שאין דרכה להקפיד עליהן, וכן אם פתחה עיניה או שעצמה עיניה וכן בכוחל שבעין או בליפלוף שבעין ועוקצין של הקזה, וכן אם נתנה תבשיל לבנה, הואיל ואין דרך האשה להקפיד בכל אלה ודרכה בכך תמיד אין בהם משום חציצה. י"א שאף באשה הטובלת לבעלה צריכה להחמיר בכל אלה כענין שביארנו. חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועות שהאשה מקלעת בהן שערותיה, חוצצין בה בטבילתה. חוטי שער אין חוצצין, שחוטי שער קשין הן ושער האשה קשה ואינן מתהדקין יחד והמים באין בהם. וכן החוטין שקושרת האשה בצוארה אינן חוצצין, ואפילו הן צמר או של פשתן או רצועות, שאין האשה חונקת את עצמה ואינה מהדקת אותן בצוארה. ענק של כסף ושל זהב שהאשה קושרת אותו בצוארה חוצץ, לפי שהאשה מהדקת אותו בצוארה כדי שתראה כבעלת בשר. שרשראות של חוטין העשוין כמעשה אריג שהאשה מקלעת בהן שערה אינן חוצצין, לפי שהאריג אינו מתהדק על השער, וכל זה מבואר בפרק במה אשה יוצאה [שבת נ"ז ע"א]. צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר כגון שהצפורן גדולה ועודפת על הבשר הר"ז חוצץ, אבל כנגד הבשר אנו חוצץ שאין דרך האשה להקפיד עליו. והבצק שתחת הצפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ, כמו שמבואר בתוספות מקוואות [תוספתא ספ"ו]. לפיכך דרך האשה לקוץ ציפורניה בעת טבילתה כשהן גדלין, שדרך האשה להקפיד עליהן. גלד (גדל) שעל המכה והרטיה שעליה, ושרף היבש שעל בשרה, וגלדי צואה שעל בשרה, שמרוב זיעה וליכלוך נעשה על בשרה כמין גלד, הרי אלו חוצצין, שדרך אדם להקפיד עליהן. אבל גלד שבמכה שהוא בתוכה, ושרף הלח, וליכלוכי צואה שעל בשרה, אינן חוצצין שהמים באין בהן, כמו שמבואר במשנת מקואות [פ"ט מ"ג]. כשם שיש חציצה בבשר כך יש חציצה בשער, ואם היתה נימא אחת של שער קשורה ומקפיד עליה חוצצת. שלש אינן חוצצות, לפי שאין קשירתן מהודקת והמים באין בתוך הקשר. ואם היו ב' שערות קשורות יחד, הר"ז ספק. לפיכך צריכה האשה לרחוץ ראשה ולסרוק שערותיה במסרק קודם טבילתה שלא יהיו שערותיה קשורין או מסובכין, ולא יהיו בהן שום ליכלוך החוצץ. ועזרא תיקן להן לישראל שתהא האשה חופפת סמוך לטבילתה, כמו שמבואר בפרק מרובה [פ"ב ע"א].
<h2>דף סז:</h2>
הלכה, אע"פ שספרה הזבה ז' נקיים אינה נטהרת לבעלה אלא ע"י טבילה. ואם לא טבלה או שטבלה קודם זמנה, הרי היא בטומאתה והבא עליה חייב כרת, שנאמר [ויקרא ט"ו] ואם טהרה מזובה וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר, אחר מעשה הטבילה תטהר. וכן דרשו שבעת ימים תהיה בנדתה, לעולם תהיה בנדתה עד שתבא במים, כמו שמבואר בפרק במה אשה [שבת ס"ד ע"ב]. ועוד שהנוגע במשכבה טעון טבילה, כל שכן הנדה עצמה שעד שלא תטבול הרי היא בטומאתה. וצריכה האשה להזהר בטבילתה שלא יהיה עליה שום דבר שחוצצין בין בשרה למים. ומה"ת אם היה רוב גופו של אדם מכוסה ומקפיד לסלקו מעליו, הרי הוא חוצץ בטבילתו והרי הוא כאלו לא טבל, ואם אינו מקפיד לסלקו מעליו הרי הוא כגופו ואינו חוצץ מן התורה אא"כ היה מכסה כל גופו, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן מבואר בפרק הערל בהלכות עמוני ומואבי. אבל גזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד, וכן על מיעוטו המקפיד משום רובו המקפיד, לפיכך כל דבר המקפיד עליו חוצץ, ואפילו אם היה כל שהוא.
<h2>דף סח.</h2>
אשה חופפת ביום וטובלת בלילה, ולא תחוף בלילה לפי שהיא טרודה לטבול לבעל ושמא לא תחוף יפה. ואם חלה טבילתה במוצאי שבת או במציו"ט שאי אפשר לה לחוף ביום, חופפת בלילה סמוך לטבילתה. וי"א אם יכולה לחוף בלילה לא תחוף אלא בלילה כדי שתהא חפיפה סמוך לטבילה, אבל אם חלה טבילתה בלילי שבת או בלילי יו"ט שאינה יכולה לחוף בלילה חופפת ביום הסמוך לו, אבל לא תקדים חפיפתה יום או יומים. ואם היו שני ימים טובים אחר שבת וחלה טבילתה בלילי יו"ט שני הר"ז חופפת בערב שבת וטובלת בליל יו"ט שני, ואע"פ שמפסיקין ב' ימים בינתיים, שהרי אי אפשר לה לחוף בליל טבילתה וצריכה להקדים חפיפתה מערב שבת.
<h2>דף סח:</h2>
אשה שסופרת ז' נקיים צריכה לבדוק עצמה בכל יום ויום, שהרי בחזקת טמאה היא עד שתספור ז' נקיים ותטבול. ואם בדקה עצמה ביום ראשון וביום שביעי בלבד הרי היא בחזקת טהורה כאלו בדקה בכולם, וטובלת ומותרת לבעלה. ואם בדקה בראשון ומצאה עצמה טהורה ולא בדקה בשביעי, אע"פ שבדקה בשמיני הר"ז אסורה, כמבואר בקונטרס הראיות. וכן אם לא בדקה עצמה עד יום שביעי, מונה ז' ימים משביעי ואילך.
